Комментарий к Мелахим А 3:32

וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה. וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה שִׁמְעִי רַבּוֹ קַיָּם, לֹא נִתְחַתֵּן בּוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ.

ויתחתן שלמה, אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ:

ויקח וגו׳. מקודם גיירה, והיו לו בה קידושין (יבמות עו א):

ויתחתן שלמה את פרעה וגו'. עד וימלוך רחבעם בנו תחתיו, ראוי שתדע כי שלמה נתחתן את פרעה אחר שנתגייר' בתו ועם זה היה בזה הענין יציאה קצת מדרכי התורה כי לא התירה מהם לבא בקהל כי אם דור שלישי:

ויתחתן שלמה. דרשו בו כי לפיכך נסמך ענין זה למיתת שמעי שכל זמן ששמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה שהיה ירא ממנו והיה מוכיחו על זה כי רבו היה ובשנה הרביעית נשא את בת פרעה שהרי שמעי ישב בירושלים שלש שנים ומה שכתוב לא תתחתן בם יש מארבותינו ז"ל שאומרים כי בגיותן נאמר אבל אם נתגיירו מותרין ויש אומרים כי בגיותן לא היו להם חתנות ולא שייכא בהן חתנות וכן כתוב לא תתחתן בם כי מגיירי הוו ושלמה גייר את בת פרעה ועבר על לא תתחתן בם ולמי שאמר שלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה מתוך אהבה יתירה שאהבה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן וקרי ליה בלשון חתון ואמר ויתחתן:

עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ בָּנָה לָהּ בַּיִת.

עד כלותו וגו׳. אמרו חז״ל (ראה לקמן ט כד ובדברי הימים ב ח יא), הוציאה מעיר דוד, אל הבית אשר בנה לה:

ויביאה אל עיר דוד. היא ציון:

אל עיר דוד. ר"ל אל ציון שהיה שם בית דוד וציון נקרא עיר דוד:

ואת בית ה' ואת חומת ירישלם סביב. הנה היה ראוי לבנות חומה סביב ירושלם לקדש מה שבתוכה כי הרבה מן הקדשים לא היו נאכלים כי אם לפנים מן החומה אחר שנבנה בית ה' שם כמו הענין במעשר שני ובבכורי' ופסח ובכורות ומה שדומה להם לפי מה שנתבאר בתורה:

עד כלותו. אבל אחר שכלה לבנות לה בית העלה אותה מבית דוד כמו שאומר הטעם בדברי הימים כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד כי קדש המה אשר באה אליהם ארון ה':

את ביתו ואת בית ה'. את ביתו אחר בית ה' כי בית ה' בנה מתחלה בשבע שנים ואחר כך בנה ביתו בשלש עשרה שנה:

א. אז תבאנה שתים נשים זונות וגו'. פירש רבינו האר"י ז"ל שהם שתי קליפות קשות ובימי יהושע בן נון כתיב מן השיטים שנים אנשים מרגלי' דהיו מגבורות עז"א ועז"אל ונמתקו בכבישת הארץ ולכן הלכו בית אשה זונה שהיא הקליפה הקשה והגדולה למתקה ותכף נתמתקה ולכן אמרה רחב נפלה אימתכ' עלינו מפני שהיו באים הגבורו' במיתוק ולכן לא קמה עוד רוח באיש ואמרו רז"ל אפילו אקשויי לא אקשו כי דיני דכורא דקים ותכף נמתקים אבל דינים דנוקבא קשים ולא נתמתקו עד זמן שלמה דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות ר"ל אז נמתקו ולא מקדמת דנא וכו' ע"ש ואגב אפשר לרמוז בית אשה זונה ושמה ר"ת אזוב רמז לענוה ומצינו שארז"ל שהגאה כאלו בא על כל העריות ומרובה מדה טובה מי שהוא עניו ניצול וזהו ר"ת אזוב שרומז לענוה כמשז"ל וכן אמרו דמי שהוא עניו אינו שולט בו סט"א ובכח הענוה הלכו לבית אשה זונה ושמה ר"ת אזוב. ובא וראה שכתב בספר קרנים דיש קליפה שנקראת זבוב שנפרעת מפוגם ביסוד. והטעם שאם היה עניו כמו אזוב לא היה חוטא ורצה להיות לו יתרון ונוסף על אזוב אחד נעשה זבוב ונלכד ביד יצה"ר הנקרא זבוב וקליפת זבוב נפרעת ממנו.

מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת. לְשֵׁם שָׁמַיִם, כָּל הָרוֹצֶה בּוֹנֶה מִזְבֵּחַ בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ אוֹ בַּחֲצֵרוֹ.

(ב-ד) השאלות: מלת רק אין לו טעם, וצל"ה ההמשך ויתחתן שלמה, רק העם, ואיך נמשך לזה מה שהלך גבעונה:

רק העם. רוצה לומר: הם לבדם היו מזבחים בבמות הרבה, כל אחד בחצרו, כי עדיין לא נבנה הבית לאסור הבמות, אבל המלך דוד היה זובח אז בבמה הגדולה אשר בגבעון, שעמדה לפני משכן ה׳, או במזבח אשר בירושלים, שעמד לפני ארון האלהים, ולא בזולתה, כי הרבות הבמות, קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים:

רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם. זה ממה שיורה כי בין המנוחה והנחלה הותרו הבמות ר''ל בין משכן שילה ובין בית עולמי' אך אחר זה נאסרו כיון שנבנה בית לשם ה':

מזבחים בבמות. עד שנבנה הבית כי היתר הבמות היה מחרבן שילה עד שנבנה בית עולמים:

רק העם, במלת רק יכוין שהממלכה היתה נכונה מבית ומחוץ רק עוד היה חסרון אחד בעניני עבודתם לאלהים, שהיו מזבחים בבמות יען שלא נבנה בית, ומ"ש עד הימים ההם מוסב למעלה שהיו מזבחים בבמות עד הימים ההם:

עד הימים ההם. אשר בנהו שלמה:

רק בבמות הוא מזבח ומקטיר. להגיע אליו הנבואה כי יש בהעלאת העולות רושם בהגעת הנבואה כמו שנתבאר בפרשת בלעם וכבר נתננו הסבה בזה במה שבארנו מדברי התורה בפרשת נח ולזה זכר שהעלה שלמה אלף עולות בבמה אשר בגבעון ושם נראה לו הש''י בחלום הלילה ואי אפשר שיצוייר לפי מה שהתבאר מטבע השכל האנושי בהשגת המושכלות:

ב. היא אמו. אמרו רז"ל שיצאה בת קול ואמרה היא אמו. ואפשר שעל זה סמך וישמעו כל ישראל וכו' ששמעו הבת קול. ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט כלומר מלבר חכמתו לדון דין אמת לאמיתו. עוד בה שידע לעשות המצאות למתק הדבר כמו שעשה להביא חרב וכו' וז"ש לעשות משפט כלומר לתקן המשפט.

וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו. אַרְבַּע שָׁנִים, עַד שֶׁלֹּא הִתְחִיל לִבְנוֹת הַבַּיִת, אֲבָל מִשֶּׁהִתְחִיל לִבְנוֹת, וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם, לָמַדְנוּ שֶׁאֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת כְּתוּבוֹת כַּסֵּדֶר.

ויאהב, ויען ששלמה אהב את ה' ורצה ללכת בחקות דוד אביו, והלך בחקותיו בכל דבר רק בבמות הוא מזבח, שבזה לא הלך בחקות דוד שלא היה זובח רק על הבמה הגדולה, וכדי לתקן דבר זה שבין העם ובין המלך לא יזבחו עוד בבמות:

רק בבמות. רק בזה סר מדרך דוד אביו, כי היה מזבח ומקטיר בבמות הרבה, ככל העם:

ויאהב שלמה את ה'. עבדו מאהבה כלומר אף על פי שלקח בת פרעה לא סר בעבורה מה' עד לעת זקנתו שהרבה נשים נכריות ובת פרעה והאחרות הטו את לבבו מאהבת ה' ובאמת נראה שהשיב אותה לדת ישראל אף על פי כן היתה אסורה לו לפי שהיתה מצרית ראשונה ומרבותינו ז"ל שאמרו כי מותרת היתה לו כי מה שאמר בנים אשר ילדו להם דור שלישי בנים ולא בנות ואף על פי שלא נקבעה ההלכה כדברי זה החכם אף על פי שאמר כי קבלה היתה בידו נראין דבריו כי לא ראינו בכתוב שחטא שלמה על שלקח בת פרעה אלא על שהרבה נשים ודבק בהם באהבה עד שהסירו את לבבו והניח נשיו הנכריות לעבוד אלהים אחרים והנה בשנה הרביעית למלכו לקח בת פרעה והכתוב מעיד ויאהב שלמה את ה' וגו' רק בבמות הוא מזבח ומקטיר ולא אמר רק שלקח בת פרעה ועד עת זקנתו לא הטו את לבבו ואז זכר בת פרעה לגנאי עם האחרות לפי שהסירו את לבבו כלם ואז בהרבות הנשים לא היה שומר להשיבם לדת ישראל אלא היה לוקחן בגיותן לתאות לבו ומניחן לעשות כמשפטי הגוים וע"כ נענש עליהם:

בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ. בִּגְנוּתוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁשָּׁהָה אֶת בִּנְיַן הַבַּיִת אַרְבַּע שָׁנִים.

רק בבמות הוא מזבח ומקטיר. קודם שנבנה הבית כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות וא"כ למה אמר רק והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית. לפי שאמר בחקות דוד אביו ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים או בבמה אשר בגבעון ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודת גילולים כי הוא משפט הגוים שבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן:

הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה. הוּא מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר, וְהֻקְבְּעָה בְּשִׁילֹה, חָרְבָה שִׁילֹה בִּימֵי עֵלִי וּבָא לְנוֹב, חָרְבָה נוֹב בִּימֵי שָׁאוּל, וּבָאוּ לְגִבְעוֹן.

וילך המלך גבעונה לזבח שם ובדה"א א' מבואר ויאמר שלמה לכל ישראל וכו' וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון פי' שאמר לכל ישראל שאין ראוי להקטיר בבמות ולכן הלכו כולם לגבעון לזבוח שם כי שם היה אהל מועד ומזבח הנחושת ואש מן השמים, וכמש"ש וידרשהו שלמה והקהל, ושם מסיים (פ' י"ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים מלפני אוהל מועד שנראה פירושו שאז לקח עמו מזבח הנחושת וא"מ לירושלים להיות מוכן עד עת יגמר המקדש שגנזו את אהל מועד, ומאז הקריבו בירושלים, ועז"א ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים, שמאז היה בירושלים בא אל הבמה אשר בגבעון, וביום ההוא העלה אלף עולות:

הגדולה. רוצה לומר: גדולה בקדושתה, כי היא מזבח הנחושת שעשה משה:

היא הבמה הגדולה. לא קראה גדולה לגודל מדתה כי הוא מזבח הנחשת שעשה משה וכן בדברי הימים ויעל שלמה שם על מזבח הנחשת אשר לפני ה' אשר לאהל מועד ויעל עליו עולות אלף אלא נקראת גדולה למעלתה על האחרות כי הוא המזבח שעשה בצלאל במצות משה כמו שצוהו האל ובו היתה תמיד האש העליונה שירדה ביום השמיני למלואים והאחרות היו נעשות ע"י הדיוט איש הישר בעיניו והן היו במות קטנות במעלה כנגד אותה אשר בגבעון וכן במשנה אין בין במה גדולה לבמה קטנה:

יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה. כְּמוֹ מַעֲלֶה שְׁלֹמֹה.

אלף עולות. ביום אחד, לא בפעם אחת, כי קטן הוא מהכיל:

יעלה. עתיד במקום עבר ורבים כמוהו ואומר כי בפעם ההוא שהלך שלמה לגבעון אלף עולות העלה על המזבח ההוא לא ביום אחד אלא טרם שובו משם לירושלים ומדברי רבותינו ז"ל נראה בפעם אחת:

עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא. בְּיוֹם אֶחָד.

יעלה. כמו עלה, עתיד במקום עבר, וכמוהו רבים במקרא:

וַתִּשְׁמָר לוֹ. לְשׁוֹן מְאַמֵּת אֶת דְּבָרָיו, כְּמוֹ: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ וְגוֹ', וְאַף כָּאן וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד, הֶאֱמַנְתָּ דְבָרֶיךָ לְקַיֵּם לוֹ אֶת הַחֶסֶד, אֲשֶׁר הִבְטַחְתּוֹ עַל יְדֵי נָתָן הַנָּבִיא.

אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כבר בארנו (ש"ב ז' ובפי' תהלות סי' פ"ט) כי כסא דוד מכוננת על שני דברים, שהם החסד והאמונה, ויש הבדל ביניהם, כי הדבר שיעשה ה' מצד החסד, לא ישקיף בו על זכות ומעשה בני אדם, ובכ"ז אפשר שימצא אח"כ איש אחר ימצא חן וחסד ויסיר החסד אל הראוי אליו ביותר כפי מדת חסדיו, כמו שהיה בשאול ודוד, והדבר שיעשה ה' מצד האמונה שהיא ההבטחה כפי הזכות והכשרון של המקבל, זה יש לו יתד קבוע שהוא הזכות, אבל הוא מצומצם רק כפי המעשה, אמנם בדוד התקבצו שני אלה חסד ואמונה, שמה שהרימו ה' אל המלכות היה מצד החסד, אבל החסד הזה היתה סבתו זכות וכשרון דוד, שהיה ראוי לגמול, רק כי בכ"ז אם היה צדיק אחר זוכה כדוד לא היה מגיע לו שכר כזה שהוא לבנות לו בית נאמן, רק גמול אחר, וה' הגדיל חסדיו עם דוד לבנות לו בית מלוכה שזה מצד החסד, ואחר שהחסד הזה היה לו שורש חזק מצד כשרון דוד וצדקתו, א"א שיסור ממנו לעולם, אחר שאינו חסד חנם רק גמול מעשה, וזה שהקדים אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול, אבל החסד הזה היה צמח צדקה ואמת ויושר לבב, שעז"א כאשר הלך לפניך באמת, שהוא ידיעות אמיתיות ואמנה בדברים עיוניים, ובצדקה שהוא מע"ט בין אדם למקום ובישרת לבב עמך, היושר לבב כולל טוב המדות ללכת בדרכי ה' מה הוא רחום וכו' ולקבל הכל באהבה, שזה דייק במלת עמך, וא"כ היה החסד הזה בסבת מע"ט שלכן ותשמר לו את החסד הזה ותתן לו בן יושב על כסאו, כי חסד זה שמור וערוך לעד שא"א שיסור ממנו אחר שהוא פרי מע"ט:

חסד גדול. להמליכו בהיותו רועה צאן:

אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול וכו'. אפשר לומר בהקדים מ"ש פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי או מיששכר והקשו המפרשים דהרי דוד המלך ע"ה אסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ולא היה מלוי ויששכר ותירצו דשאני דוד דהיה מלך ומעת שנמשח על ידי שמואל הנביא ע"ה זכה בכתר מלכות לו ולזרעו עד עולם והיינו דאהני ליה. והרב עיון יעקב תירץ דדוד הע"ה זכה לזה ע"י הענוה. וכתבו המפרשים דהיינו דוקא כשהוא ביחיד אבל כשהם רבים גם משאר שבטים מכוונים אל האמת. ועוד כתבו ז"ל דאף ביחיד אם עוסק בתורה ובגמילות חסדים מכוין אל האמת. והריטב"א בחידושיו כתב דדוד ממרים קאתי דהוא מלוי. ועוד כתב הרב עיון יעקב דהנכון בזה הוא דמ"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה היינו ת"ח בחור להורות כהלכה צריך שיהיה מלוי או יששכר אבל כשאינו בחור לא איכפת. ואפשר שזה רמז שלמה הע"ה אתה עשית חסד גדול עם דוד אבי שהיה מכוין להלכה וזכה בזה כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה שעסק בתורה ובג"ח שזוכה להיות כיששכר דכתיב בהו יודעי בינה כמ"ש פ"ק דקמא. ובישרת לבב דהי"ל ענוה כמ"ש סוף פ"ו דחולין יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם וזהו בישרת לבב דהי"ל ענוה דגם הענוה סגולה לזה והוא מרכבה לשכינה וז"ש בישרת לבב עמ"ך ע"ד וה' עמו שהשכינה עמו. ומובן מדבריו שגם יאחז מעשה אבותיו. ועתה אתה המלכת את עבדך שזו סגולה אחרת דהמלך מכוין אל האמת. ועוד תחת אבי דאתי ממרים. ובכל זה שהקיפו עלי יחד כמה סגולות לא שוה לי מסיבה שאנכי נער קטון. ויתכן דזהו עיקר הדבר דצורבא מרבנן בחור אינו מכוין לאמת ולזה שאני נער קטון אין תרופה בשום סגולה על כן זחלתי ואירא ואנכי מבקש ונתת לעבדך לב שומע. ומשום הכי טוב בעיני ה' אשר שאל כי הי"ל כמה דברים לישען בהם ומשום ספק ספיקא כי הוא נער לא סמך עצמו ושאל ונתת לעבדך לב שומע:

כאשר הלך. על כי אשר הלך וגו׳ עמך. רצה לומר: הגלוי לך:

ותשמר לו. שמרת המלוכה בידו, בקום עליו אדם:

כיום הזה. אשר נתקיימה, כי אני בנו ויושב על כסאו:

נַעַר קָטֹן. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה, וְזֶה לְךָ הַחֶשְׁבּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָה, בּוֹ בַּפֶּרֶק עִנָּה אַמְנוֹן אֶת תָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם אָחוֹת, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם וְהָרַג אֶת אַמְנוֹן, וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיְהִי שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי חָמֵשׁ שָׁנִים, וְשָׁב אַבְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וַיֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלַיִם שְׁנָתַיִם, הֲרֵי שֶׁבַע לִשְׁלֹמֹה, וּמָרַד בְּאָבִיו וְנֶהֱרַג, אַחַר זֹאת: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי עֶשֶׂר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה מָנָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיָּשׁוּטוּ בְּכָל הָאָרֶץ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, בִּשְׁנַת מוֹתוֹ תִּקֵּן מִשְׁמָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְמַלְכוּת דָּוִיד נִדְרָשׁוּ, הֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

ועתה המשיך התולדה מזה, אחר שמלכותו נמשך מחסדי דוד הנאמנים, אינו דומה ככל האדם שא"א לו לבקש מה' רק כפי ההכנה, כי ה' לא ישפיע אל האדם רק כפי הכנתו, וכמ"ש אין ה' נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שזה בדבר התלוי בזכות האדם עצמו, לא כן מלכותי שמכוננת על חסדי דוד. א"צ שתביט על הכנתי, רק שתשפיע עלי חכמה בענין שלא תופר ברית החסד שכרת עם דוד, וז"ש אחר שה' אלהי אתה המלכת את עבדך, מלכותי בא מצדך לא מצדי ולפי זכותי רק אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי, שבזה יקוים דברך שיעמוד כסא דוד, ואף אם איני מוכן לזה, בהכרח תשפיע עלי כפי חסדך וכפי הבטחתך אל דוד, כי כפי שאני עתה א"א שאנהג את המלכות, א. אם מצדי כי עבדך נער קטן ולא למדתי חכמה שזה לא יושג רק בשנים ובשקידה רבה:

צאת ובוא. לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי:

נער קטן. ארבותינו ז"ל כי בן שתים עשרה שנה היה כשנמשח למלך כי באותו פרק שנולד הכתוב מספר ענין אמנון ותמר ואומר ויהי לשנתים ימים ויהי גוזזים לאבשלום והרג אמנון וברח לגשור ויהי שם שלש שנים הרי ה' שנים ושב אבשלום לירושלם והיה שם שנתים הרי שבע שנים ומרד באביו ונהרג אחרי כן ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר ובשנה הבאה אחריה מנה דוד את ישראל וכתיב וישוטו בארץ תשעה חדשים הרי אחת עשרה ובשנת מותו היא שנת ארבעים למלך דוד תקן המשמרות הרי שתים עשרה:

צאת ובא. לפני העם. כמו אשר יבא לפניהם ואשר יצא לפניהם:

ב. מצד המונהגים, שא"א שאנהיגם במיעוט חכמתי, אם מצד גדולתם באיכות שהם עם אשר בחרת, אם בכמות עם רב אשר לא ימנה:

עבדך וגו׳. רצה לומר: ועוד שאני מלך על עם אשר בחרת, ואף רבים המה, ומהצורך לחכמה רבה להנהיג עם כזה:

אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד. מִתּוֹךְ שֶׁהֵם רַבִּים, יֵשׁ לָהֶם עֲסָקִים רַבִּים, וּבָאִים לְדִין, וְאֵין לִי מָתוּן לְעַיֵּן בְּדִינָם. דָּבָר אַחֵר: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה, מִשְׁפָּטָם כָּבֵד מְאֹד, אִם יָבֹא דִין שְׁנֵי גוֹיִם לְפָנַי, וְאֶטֹּל מִזֶּה וְאֶתֵּן לָזֶה שֶׁלֹּא כַדִּין, אֵינִי נֶעֱנַשׁ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֲרֵינִי נֶעֱנַשׁ עָלָיו עֹנֶשׁ נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ.

ונתת. לזאת אשאל לתת לי לב מבין לשפוט וגו׳:

שומע. רצה לומר: מבין:

לב שומע. מבין וכתרגום יונתן לב סבר כמו שאמר להבין בין טוב לרע למסבר:

כי מי יוכל. אי אפשר לשפוט עם כאלה מחכמת לבבי, מבלי עזר מן השמים:

הכבד. הרבה, כמו (שמות יב לח) מקנה כבד מאוד:

הכבד. הרב כתרגום סגיאה וכן מקנה כבד מאד:

וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה, כבר בארתי זה בחבורי ארצות השלום, כי מה שמצא שלמה על תשובתו זאת חן בעיני ה' יפלא מאד, שאם אמר יאמר מלך לשר צבאו בחר לך אחת משני דברים אתן לך, מרגלית יקרה אלף דנרי זהב ערכה, או ספר תורה שוה שלשים דינרי זהב ובעמוד שלה קבוע מרגלית שוה ג"כ אלף דנרי זהב ויבחר לקחת הס"ת, היתכן ימצא חן במה שבחר בס"ת ולא במרגלית, אחר שבמה שבחר בס"ת יקח גם ס"ת גם מרגלית, וא"כ אחר אשר עם קנין החכמה ימצא ג"כ עושר וכבוד וארך ימים כמ"ש ארך ימים בימינה וכו', ונצחון האויבים כמ"ש טובה חכמה מכלי קרב, ושלמה ידע מכ"ז בעת ההיא כמ"ש במד' שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ובחר בחכמה שעמה ימצא גם יתר הטובות גם עושר גם כבוד, מדוע מצא חן בעיני ה'? אמנם שלמה ע"ה מרוב חשקו אל החכמה לא עלה בלבו מאומה מיתר החמודות הרצופות עמה, שהגם שידע שימצא עמה גם טובות זמניות לא פעלו אלה בלבו שום התפעלות, כי רק את החכמה בקש ורק בעבור החכמה בעצמה אפי' יצוייר בלבו שימשך לו ממנה עוני וקוצר ימים, כמ"ש בבקשתו ונתת לעבדך לב מבין לשמוע משפט, ובאר שאינו מבקש זה בעבור טובות זמניות רק אל התכלית להבין בין טוב לרע ורק מסבה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, ובזה נבדל שלמה מן המבקש חכמה ויעלה בלבו גם טובות חצוניות הבאים בעקבה, שזה אינו מבקש חכמה רק מבקש עושר או כבוד, כי כל דבר נדון על סבתו התכליית כמ"ש החוקר, ואחר שתכלית מגמתו בבקשת החכמה הוא להשיג ע"י עושר או כבוד, יקרא בעצם בשם מבקש עושר וכבוד, או עכ"פ נאמר שמבקש שניהם חכמה ועושר, אבל שלמה לא בקש רק החכמה לבדה, וזה מה שהוטב בעיני ה', כי שאל שלמה את הדבר הזה שלא שאל רק הדבר הזה לבד שהוא קנין החכמה, כי ה' ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת:

ויאמר אלהים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ר"ל החכמה לבדה ולא שאלת לך עם בקשת החכמה ימים רבים ועושר וכבוד ונפש אויביך, ושאלת לך את החכמה רק על תכלית הבין לשמוע משפט, הנה עשיתי כדברך וכו', וגם י"ל כי אם היה מבקש חכמה להשיג על ידה עושר וכבוד היה שואל חכמה ומדע בכלל, היינו שהיה מבקש שיתחכם בכל מיני החכמות, אבל הוא לא בקש רק ענין פרטי, לב הבין לשמוע משפט, שהוא חכמה המדיניית לבד, לבל יטה משפט, וז"ש כי שאל שלמה את הדבר הזה, וע"כ אמר ה' אליו:

נפש אויביך. להיות מסור בידך:

יען. בעבור:

ושאלת לך הבין. כמו להבין:

יען אשר שאלת את הדבר הזה וכו'. פירש הרב מהר"י בר דוד ז"ל דבברכות דף ן' אמרו דבשאלה צריך לשאול מקצת כדכתיב ומברכתך יבורך ופריך והכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה. והנה הגם דבמילי דעלמא לאו ארח ארעא לשאול אלא מקצת כדכתיב ומברכתך וכו' אם הקב"ה יאמר לאדם שאל ממני ואתנה מסתברא דאף במילי דעלמא יכול לשאול הרבה. אך לשאול תורה וחכמה בכל זמן יוכל לשאול הרבה כדכתיב הרחב פיך ואמלאהו. וזו מעלת שלמה כי ה' אמר לו שאל והיה יכול לשאול מילי דעלמא טובא דאי אפשר לשאול בעת אחר דצריך לשאול מקצת. ודברי תורה וחכמה יכול לשאול הרבה בכל עת. ועם כל זה לא שאל אלא חכמה וז"ש לו ה' יען אשר שאלת את הדבר הזה וכו':

הבין. בינה להבין משפטו:

(יב-יד) הנה עשיתי כדברך היינו שיתן בלבו חכמה לשמוע משפט שזה אשר דבר ושאל ונוסף לזה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, באופן שתשיג את החכמה בכלל לכל מחלקותיה חכמה הטבעיית והמדיניית והאלהית, ובזה וגם אשר לא שאלת נתתי לך, כי זה נוסף על שאלתך, גם עשר גם כבוד אשר לא היה כמוך כי עם קנין החכמה הכלליית כלולים בהכרח גם כבוד ועושר, רק ארך ימים הוא בתנאי אם תלך בדרכי, כמ"ש ארך ימים בימינה למיימינים בה, ועוד בארתי בזה דרך לחז"ל בספר הנ"ל קחהו משם:

נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך אחשוב כי רמז על זה שחכמתו תהיה גדול מחכמת דוד ומחכמת המלך הבא אחריו או שחכמתו תהיה גדולה מחכמת כל בני הדור שהיו לפניו ומכל הבאים אחריו כי הוא דבר זר מאד שלא ימצא אחריו בעת מהעתי' חכם כמוהו אם לא שנתן לו הש''י מהחכמה האלהית בדרך המופת מה שלא יתכן השגתו לאחר ולא אשער איך יתכן שיצוייר זה והנה יתבאר ממה שיבא קצת ביאור שהענין הוא כמו שבארנו כי ספר שהיתה חכמתו למעלה מחכמת האנשי' רמוז אליהם והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול:

לב חכם ונבון. אמרו רבותינו ז"ל חכם המקיים את למודו כלומר כי מה שלמד מקויים בלבו ומזומן נבון מבין דבר מתוך דבר:

לא היה לפניך. אפילו משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו אבל בחכמת האלהית היה חכם יותר ממנו או פירושו לא היה לפניו במלכים:

כל ימיך. רצה לומר כל ימי חייך תהיה בעושר ובכבוד. או רצה לומר: כל ימיך לא ימצא כמוך בעושר וכבוד, אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו:

גם עושר גם כבוד. האחד לרבות על חבירו כמו גם צאנכם גם בקרכם:

איש במלכים. כל שכן בשאר בני אדם שלא היה איש כמוך בעושר ובכבוד והעושר והכבוד יהיו לך כל ימיך:

וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי וְגוֹ' וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ. הָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁלֹּא הִתְנֵיתִי בְּתוֹרָתִי לָתֵת לַמֶּלֶךְ, אֶתֵּן לְךָ, בֵּין זַכַּאי בֵּין חַיָּב, אֲבָל אֹרֶךְ הַיָּמִים וּמַלְכוּת הַדּוֹרוֹת, כְּבָר הִתְנֵיתִי בְּתוֹרָתִי: לְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ וְגוֹ', וְעַל אוֹתוֹ תְּנַאי לֹא אֶשְׁנֶה, וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי וְהַאֲרַכְתִּי וְגוֹ', וְכֵן בְּמַלְכוּת דּוֹרוֹתָיו אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי וְגוֹ' לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ וְגוֹ', כָּךְ שְׁנוּיָה בְּסִפְרֵי. וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר גַּם עשֶׁר גַּם כָּבוֹד וְגוֹ'.

ואם תלך בדרכי. והארכתי את ימיך. אריכות הימים היה בתנאי אבל העושר והכבוד בין שומר בין לא שומר וכן היה לו כי מפני שלא שמר מצות אלהיו לא האריך ימים שלא חיה אלא חמשים ושתים שנה אבל העושר והכבוד היו לו כל ימיו וכן בדברי רבותינו ז"ל נתתי לך גם עושר גם כבוד על מה שלא התניתי בתורה נתתי לך בין שומר בין לא שומר אבל על מה שהתניתי בתורה למען יאריך ימים על ממלכתו איני נותן לך אלא א"כ עשית וכן הוא אומר אם תלך בדרכי לשמור חקי והארכתי ימיך:

וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. וְהִנֵּה הֵבִין שֶׁחֲלוֹמוֹ אֱמֶת, שׁוֹמֵעַ עוֹף מְצַפְצֵף וּמֵבִין לְשׁוֹנוֹ, כֶּלֶב נוֹבֵחַ וּמֵבִין לְשׁוֹנוֹ.

ויקץ שלמה והנה חלום ר"ל כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ, עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי וכבר האריך מהרי"א לבאר שזו היתה מראה גמורה נבואיית, לא כדעת הרמב"ם במורה שכתב ששלמה לא השיג בנבואה, עיי"ש באורך, וכן בארתי זאת בפי' שה"ש שעל המראה הזאת הושר השיר הראשון, שמצייר בו איך נפש שלמה דרשה את החכמה בדרך העיון, ותבקש להשיג דרכיה בדרך הנבואיי שמשיג מן הקודם אל המאוחר השגה פתאומיות שעז"א ישקני מנשיקות פיהו משכני אחריך נרוצה, וה' מלא שאלתו כמ"ש הביאני אל בית היין:

ויקץ וגו׳. כשהקיץ ידע שהוא חלום, אולם בחלומו נדמה לו כאלו הדברים נעשו בהקיץ:

ויקץ. ענין הערה משינה:

ויעמוד לפני ארון ברית ה' וגו'. הנה עשה זה לתת תודה לש''י על מה שייעד לו מהטוב:

ויקץ שלמה והנה חלום וגו' לפני ארון ברית ה'. במקצת ספרים כ"י ודפוסים ישנים כתוב בשם של אדנות וכן מצאתי במ"ג שנחשב זה עם קל"ד שמות הכתובים בא' דל"ת וראיתי ג"כ לחכם לונזאנו שכתב כן במקרא שלו:

והנה חלום. כשידע החלום כשהקיץ ושמח במתנה טובה שנתן לו האל ובא אל ירושלים והעלה עולות ושלמים לפני ארון ברית ה' ועשה משתה לכל עבדיו, ובדרש והנה חלום כשהקיץ ראה שנתקיים חלומו שנתן לו האל חכמה יתירה שהיה שומע עוף מצפצף ומבין לשונו:

והנה חלום. אמרו רז"ל שתכף בהקיצו ראה פעולת החלום ונתקיים ששמע צפצופי עופות והבין לשונם וכן מצא לבו מלא חכמה וכיוצא:

וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. מִשִּׂמְחַת לִבּוֹ, שֶׁהֵבִין שֶׁחֲלוֹמוֹ אֱמֶת.

אז תבאנה, הקרה ה' לפניו משפט שיתברר ממנו כי מלא ה' שאלתו והחזיון אמת:

שתים נשים זונות. אחשוב שהיו פונדקאות ומוכרות מזון כטעם רחב הזונה ואפשר שהיו מפקירות עצמן והנה התחכם שלמה להבהילם בזה הענין כדי שיתבאר מדבריהן מי היא אמו כי אשר תחמול יותר על הבן החי יתבאר בלי ספק שהיא אמו:

אז תבאנה. כמו באו ועם מלת אז יבא ברוב עתיד במקום עבר כמו אז ישיר משה אז ישיר ישראל אז יבדיל משה אז ידבר יהושע אז יבנה שלמה ופי' אז כאשר שב מגבעון ובא לו לירושלים בא לו זה הדין לידו ונראתה בו המתנה הטובה שנתן לו הקב"ה חכמה ובינה:

אז תבאנה שתים נשים זונות. פירש רבינו האר"י זצ"ל שהם שתי קליפות קשות ובימי יהושע כתיב שנים אנשים מרגלים דהיו מגבורות עוז"א ועזא"ל ונמתקו בכבישת הארץ. ודינים דנוקבא קשים ולא נמתקו עד זמן שלמה וז"ש אז תבאנה שתים נשים זונות ר"ל אז נמתקו ולא מקדמת דנא:

בי אדוני. להאזין דברי:

בי. הוא ענין בקשה:

(יח עד סוף הסימן) השאלות: למה כפלה אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמרה מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג"כ שיחיה אותו:

אין זר אתנו וגו׳. להיות עד בדבר:

ואנחנו יחדו ר"ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א' כל א' בחדר בפ"ע כי אנחנו יחדו ואין זר אתנו בחדר שאנו שם, מוסיף זולתי שתים אנחנו בכל הבית לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים:

אשר שכבה. מיתתו היה, על אשר שכבה עליו והעמיסה עליו ומת, כי אם היה על ידי חולי, היו הנשים המבקרות יודעות בן מי הוא:

אשר שכבה עליו. נראה כי מפני ששכבה עליו מת כי אילו לא מת כך אלא שקדמו חולי לא נולד הספק הזה כי היו מבקרות אותו שאר נשים בחוליו והיה נודע למי הוא לפיכך אמרה אשר שכבה:

ותקח את בני מאצלי גם זה לה לראיה כי אין בנה המת כי אחר שמיתת הילד היה ע"י ששכבה עליו אמו, (כי כן הכירה בו שזה סבת מיתתו), ובנה לא היה מונח בחיקה רק אצלה, ורק היא השכיבתו בחיקה כדי שתטעה שהמיתה אותו:

ואמתך ישנה. ולא הרגשתי בדבר:

ואמתך ישנה. בחלופי המקרא שבין א"י לבני בבל כתוב ישינה מלא לבני א"י ובני בבל ישנה חסר וקשה כי בכל הספרים חסר ובמסורת ישנה ב' אידך אני ישנה ולבי ער:

וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו. נָתַתִּי לֵב לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ.

ואקום בבקר, ואתבונן אליו בבקר ר"ל שתיכף בבקר התבוננה שלא היה בנה, בל תאמר שנשתנה מחמת מיתה כי ראתה תיכף, והוסיפה והנה לא היה בני אשר ילדתי, א. שהכירה שאינו בנה, ב. אשר ילדתי כי בנה נולד ג' ימים קודם, והכירה שזה המת הוא נולד עתה שכבר יוכר הנולד עתה מן בן ג' ימים, והנה עקר טענתה סמכה ע"מ שאמרה שהכירה שהמת אינו בנה, ולא אמרה ג"כ שמכרת שהחי הוא בנה, כי ע"ז י"ל אולי שניהם היו דומים בפרצופיהם, אבל ממה שהכירה שהמת משונה מבנה החי מבואר שהחי הוא בנה, כי מי עשה לה זה להחליף את בנה אם לא חברתה אחר שאין זר אתם בכל הבית, וגם א"ל שבא גנב מבחוץ והחליף, כי לא ידע איש מן החוץ שילדו שע"ז הקדימה וכפלה דבריה ואלד עמה בבית, ויהי ביום השלישי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדו ר"ל שלא בא לשם איש מן החוץ ולא ידע אדם בדבר:

ואתבונן. ענין הסתכלות בעיון רב, וכן (ישעיהו יד טז) עליך יתבוננו:

ואתבונן. הסתכלתי בבקר בצורתו:

ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי, ספר הכתוב כי בדברם, אמרה הנתבעת בלשון בני החי ובנך המת והתובעת אמרה בהפך בנך המת ובני החי, וכלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העקר ויאחר את הטפל, ולפ"ז הסברא נותנת שהאשה שדקדקה להקדים בלשונה בני החי קודם, עקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה, ומזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו, אמנם יש סברא שכל א' מקדמת מה שהוא עקר אצלה בטענה וראיה, כי התובעת עקר ראייתה היה ממה שהמת אינו בנה שמזה תכריח שהחי הוא בנה כנ"ל, והנתבעת עקר ראייתה הוא ממה שהחי הוא בנה, שמזה מכרחת שהמת הוא בן חברתה, וכ"א הקדימה מה שהוא עקר הראיה וההוכחה לדבריה, אמנם בכל זאת הבין שלמה בחכמתו שהאומרת ומקדמת בנך המת הוא מצד שזה עקר מגמתה, כי הגם שבפעם הראשון שבררה ראיותיה היתה צריכה להקדים שבן חברתה הוא המת שזה עקר הראיה, בכ"ז אחר שחזרה זאת כמה פעמים כמ"ש ותדברנה לפני המלך ר"ל שכן דברו כמה פעמים ובכל פעם הקדימה התובעת בנך המת ובני החי, מזה השכיל שעקר מגמתה הוא רק שגם לה גם לחברתה לא יהיה, ולכן מקדמת זאת תמיד, כי הבאת הראיה היא רק בפעם הראשון, לא כן בדברים אח"כ יקדים כ"א מה שהוא עקר ברצונו ובלבבו ומה שרוצה לזכות במשפט, וז"ש, (כג) ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וכו' וזאת אומרת לא כי בנך המת, הנה לא הזכיר דברי התובעת ראשונה, רק התחיל בדברי הנתבעת ואחריו מה שהשיבה התובעת שנית והקדימה בנך המת לבני החי, שע"ז בנה יסודו, כי בטענתה הראשונה נכון מה שהקדימה שבן חברתה הוא המת שזה ראויה יותר כנ"ל, אבל אחר שהשיבה חברתה זה בני החי, כמראה באצבע שמכרת ויודעת שבנה החי, היה לה להשיב לא כי בני החי, ר"ל שהיא יודעת זאת, כי זאת עקר מה שתרצה לזכות במשפט ודרך הבעלי דינים שבתחלת טענותיהם כ"א מציע ראיותיו, ואח"כ כשיתעצמו בדין, מפרט כ"א מה שהוא רוצה לזכות בדין, וא"כ כיון שבסוף דבריה הקדימה ג"כ בנך המת לבני החי, מבואר שזה הוא מה שהיא רוצה לזכות, שיהיה המת בן חברתה, ולברר זאת אמר קחו לי חרב, כי בזה יבורר מי הרוצה שיחיה ומי שתתרצה שימות, וכן היה:

ותדברנה. היו מתווכחות על הדבר:

ותדברנה. אלה הטענות שנו ושלשו לפני המלך כמנהג בעלי הדין שכל אחד שונה בטענותיו לחזקו ולהטיבו ולהבינו לשופט:

זאת אומרת. כאומר מה לי בהויכוח, עיקר המשפט הוא בדבר ההכחשה של מי הוא הילד החי:

ויאמר המלך זאת אומרת. אמרו רבותינו ז"ל מכאן שצריך הדיין לשנות טענות בעלי הדין כדי שישמעו בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפטם:

זאת אומרת זה בני החי וכו'. דקדק בדבריהם דאשר בנה החי אמרה בתחילה זה בני החי והאחרת הקדימה לומר לא כי בנך המת ומשנוי זה הבין האמת מי המשקרת ופיה ענה בה. מפרשים:

גזרו. מתוך דבריהן הכיר המלך בחכמתו, הדין עם מי, ואמר, להיושבים לפניו, שכן הוא האמת שהאחת גנבה הילד החי, ולאמת דבריו עשה הבחינה:

גזרו. חתכו:

ותאמר האשה אשר בנה החי היא הנתבעת שהקדימה בדבריה בני החי, היא בקשה לבל ימיתוהו, ושיתנו הילוד לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד שנכמרו רחמיה על בנה, וזאת אומרת היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה גם לי גם לך לא יהיה, ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן גזרו, ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה:

גם לי וגו׳. היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה:

נכמרו. נתחממו, כמו (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו, והוא ענין חמלה וכן (בראשית מג ל) נכמרו רחמיו:

גם לי גם לך לא יהיה. ואמר כנגד אוחזי החרב גזורו ומה שלא לקחה אותו אחר שהאחרת אמרה תנו לה כי ידעה כי מרחמת עליו אמרה וחשבה כי המלך לא יתנהו לה:

ויכר יהודה ויאמר. ר' ירמיהו בש"ר שמואל ב"ר יצחק. בשלשה מקומות הופיעה הקב"ה. בבית דינו של שם. בבית דינו של שמואל הרמתי. בבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם. דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. ממני היו הדברים. בבית דינו של שמואל הרמתי. דכתיב ויאמר עד (שיב יב ה). יצתה בת קול ואמרה אני עד בדבר הזה. בבית דינו של שלמה. דכתיב היא אמו (מ"א ג כז). יצתה בת קול ואמרה היא אמו.

הִיא אִמּוֹ. בַּת קוֹל הוֹפִיעָה וְאָמְרָה: הִיא אִמּוֹ.

ויען המלך ויאמר, ובזה ברר מ"ש בתחלת דבריו, להכריע מתוך סדר דבריהם מי החפץ בילד ומי לא, ובזה חרץ המשפט כי היא אמו:

תנו לה. להאשה שאמרה תנו לה את הילוד וגו׳:

לא תמיתהו. הראשון אל תמיתהו:

היא אמו. אמרו רבותנו ז"ל שיצאת בת קול ואמרה היא אמו. ואפשר דהיינו שהכתוב סמך לומר וישמעו כל ישראל ששמעו הבת קול ויראו מפני המלך כי ראו חכמתו ואשר מן השמים יוכיחו דהאמת אתו:

היא אמו. הואיל ומרחמת עליו:

היא אמו. כיון שמרחמת עליו ובדרבותינו ז"ל יצתה בת קול ואמרה היא אמו:

וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט ששמעו איכות משפטו ובאיזה אופן הבין מתחלה עם מי הצדק, וייראו מפניו באשר ראו כי חכמת אלהים בקרבו לדעת אשר בלב הבע"ד:

ויראו. בראותם כי בחכמתו מבין תעלומות לב:

לעשות משפט. לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע ואפילו בסתר כי ראו כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט כמו שנעשה בזה המשפט:

לעשות משפט. להבין האמת עם מי, ולבררו על ידי בחינה: